סבא אריה (בית ספר ספר יסודי ובית ספר מקצועי).

סבא אריה עם שאר חבריו בכתה
א'

בית ספר יסודי "תחכמוני"(1941-1949 )

''למדתי בין השנים 1941-1949 בבית ספר יסודי "תחכמוני" בירושלים. בית הספר היסודי היה בית ספר דתי מסורתי.

בית הספר היה סמוך למקום מגורינו. בכל כיתה  משמונה הכיתות היו כ-ארבעים תלמידים וברור שתשומת לב המורים לכל תלמיד הייתה מוגבלת מאוד .

בית הספר היה במגמת לימוד דתית וכתוצאה מכך הוקדש זמן רב ללימודי תנ''ך, משניות וגמרא. תשומת לב פחותה הוקדשה ללמודי חשבון, הנדסה  או לימודי טבע.

הפעילות הספורטיבית בבית הספר הייתה מוגבלת לביצוע תרגילים ובעיקר למשחק המחניים שבו הצטיינה נבחרת בית הספר, בה השתתפתי,  והייתה האיום והפחד של כל בתי הספר בסביבה.

הישגי תלמידים לא היו מרשימים במיוחד ורמת ההשכלה של המורים היתה נמוכה.

הענשת תלמידים על מעשים שלא נראו למורים כתקינים הייתה מקובלת מאוד והתבטאה במתן סטירות  ועונשים גופנים אחרים. אני הייתי תלמיד שקט והשתדלתי לא להפריע ולמרות זאת זכיתי במספר לא מבוטל של סטירות שבהן הצטיין במיוחד המחנך שלי.

כיוון שלא הייתי הקורבן היחידי בכיתה ש"זכה" לקבל מכות, באחד הימים התארגנו מספר תלמידים וריסקו את האופניים של המורה הזה. גם מנהל בית הספר, ששמו היה אדון אילן, לא חסך מאיתנו את מכותיו ותמיד השתלתי להתחמק ממנו ולא לבוא לקראתו.

שמחתי מאוד לסיים קטע זה בלימודיי ואני יכול לציין שהפסקת המכות שקיבלתי גרמה לי הרגשה נעימה.

כשהגעתי לשלב הבא בלימודיי גיליתי שאני חסר ידע בסיסי  בחשבון,הנדסה ושאר למודי הטבע, וכתוצאה מכך עברה עליי שנה ראשונה קשה מאוד בבית הספר התיכוני/מקצועי אליו עברתי.

בית ספר תיכוני/מקצועי "ברנדייס" ( 1949-1953)

עם סיום לימודי בבית הספר היסודי התחלתי לחפש בית ספר תיכוני כדי להמשיך את לימודי ואז התברר לי שצריך לשלם עבור הלימודים בבית ספר תיכוני. הדבר היה בעייתי היות והוריי היו במצב כלכלי לא טוב בעיקר בגלל מחסור בעבודת בניין בו עסק אבי.

במצב זה היה עליי לחפש פתרון אחר כיוון שלמרות הניסיון הרע בבית הספר היסודי, רציתי להמשיך בלימודים אם כי לא היה לי מושג מה לומדים בבית הספר התיכוני  ואם בכלל אוכל להמשיך ללמוד.

סבא אריה בבית המלאכה
עובד במכונת חריטה

חבר טוב שלי סיפר לי יום אחד שקיים בית ספר חדש יחסית בשם ברנדייס בירושלים שבו לומדים את מקצועות המכניקה  העדינה או את אומנות הדפוס .

לשם כך היה עליי לעבור ועדת קבלה.  נודע לי שרק מספר מועט של תלמידים מתקבל לבית הספר. הסבה לכך הייתה שבבית המלאכה בו למדנו לבצע עבודות מתכת עדנות היה מוגבל במספר המכונות שבהן יכלו להשתמש התלמידים.

סבא אריה (שורה שלישית )בבית המלאכה
עובד עם שאר חברי הכתה במכונות חריטה

עד היום אני מופתע מהעובדה שהתקבלתי ללימודים שם למרות שהפגנתי ידע קלוש מאוד בועדת הקבלה. בית הספר היה מאוד יחודי.  הוא הוקם כשלוש שנים לפני שהתקבלתי ונסגר כחמש שנים לאחר מכן בגלל ההוצאה הגדולה שבית הספר נשא  על כל תלמיד.  סיבה נוספת לסגירת בית הספר הייתה בגלל בחירה וסינון תלמידים שהישגיהם הלימודים או ההישגים בבית המלאכה לא עמדו בקריטריונים של הנהלת בית הספר. בראש בית עמד אדם מיוחד מאוד בשם דוקטור גולדשטיין אשר ייסד את בית הספר וקבע את נהלי הלימוד והקריטריונים שבהם התלמידים חייבים לעמוד. העמידה בקריטריונים שקבע מנהל בית הספר גרמה שמספר התלמידים שגמרו את לימודיהם בהצלחה היה נמוך מאוד והיו מחזורים שבהם סיימו את הלימודים רק שלושה תלמידים במחזור. בכיתה שלי התחילו את הלימודים חמישה עשר תלמידים וסיימו תשעה .

אחד הדברים המפחידים ביותר בבית ספר זה מלבד רמת הלימודים הגבוהה שנוהלה ע''י  מורים בעלי תואר שלישי במקצועותיהם, היו ועדות הערכה בהם השתתפו  מנהל בית הספר והמורים במקצועות התיאוריתים  וכן המורים שעסקו בהדרכה מקצועית.

ועדות אלו התקיימו אחת לשלושה חודשים ולאחר סיום עבודתם בכל שלב היו מפיצים מעטפות שצבען היה כחול בהיר שגרמו לנו לפחד רב. הסיבה לכך הייתה שמכתבים אלו כללו הודעת הדחה או הודעה על המשך הלימודים עם או בלי מגבלות.

כפי שציינתי קודם תהליך ההדחה שהיה רודף אחרינו כצל, גרם לנו להתאמץ מאוד בלימודים ובעבודה.

זכורה לי היטב שנת הלימודים הראשונה  בבית ספר זה שבה נאלצתי לצמצם את הפער בין רמת הלימודים הנמוכה שבה הגעתי מבית הספר היסודי לבין הרמה הגבוה מאוד שנדרשה בבית ספר ברנדייס.

סבא אריה בבית המלאכה
מחזיק בידיו מבער גז השימש להתכת זכוכית למבחנות

יש לציין שהלימודים נמשכו משעה שבע וחצי בבוקר ועד שעה חמש בכל יום  כאשר  שעות הבוקר הוקדשו ללימודים תיאורתיים  ואילו שעות אחר הצהריים הוקדשו לעבודה בבית המלאכה המשוכלל שכלל בתוכו את מכונות עיבוד שבבי שהיו המתקדמות מסוגן בארץ בשנים אלו.

יש לציין שבית הספר ברנדייס לא דרש תשלום שכר לימוד והיתרה מכך כל תלמיד קיבל משכורת חודשית שהלכה וגדלה עם השנים. משכורת זו הייתה אמצעי המימון שלי ומנעה מהוריי את הצורך לשאת בהוצאה הכספית הכרוכה בלימודיי.

כלל שהשנים חלפו הרגשתי התקדמות רבה ברמת הידע שלי וביכולתי המקצועית וגם החשש שלי מהדחה נעלם למעשה בתום השנה השנייה מתוך ארבע שנות לימוד.

כאשר סיימתי את לימודי הסתבר לי שבגלל הכישורים שרכשתי בתחום המכניקה העדינה והלימודים התיאורתיים ,הייתי מבוקש באוד ע''י מספר זרועות של הצבא שסבל אז ממחסור חמור בבעלי מקצוע.

בסופו של דבר גויסתי לחיל האוויר למרות היותי  בעל כושר קרבי ושם ביליתי את השנים הראשונות של התבססות חיל האוויר  שהגיע להישגים רבים ונחשב לזרוע חשובה מאוד של צה''ל.     

בזמן תקופתי בבית הספר המקצועי החלה תקופת מלחמת  השחרור בירושלים.

בירושלים הייתה תקופה קשה מאוד לתושבי העיר. הערבים בירושלים הצליחו לנתק את העיר משאר חלקי הארץ והבאת מזון ומים אליה.

קו המים לירושלים שותק ומקורות המים שתושבי העיר השתמשו בהם היו בורות מים שנבנו במשך השנים מתחת לבתי העיר ואשר הוזנו על ידי מי גשם מגגות הבתים, באמצעות מרזבים. בדרך כלל היו בורות המים מצוידים במשאבות ידניות שבעזרתן אפשר היה לשאוב את המים. השלטון הירדני בעיר השתלט על בורות המים ולתושבים חולקו מנות קצובות של מים. היו מודיעים לתושבים בקריאות, היכן יחולקו המים ותושבי השכונה היו נעמדים בתור עם פחים ששמשו להעברת המים. מדי פעם, נפלו פגזים בתוך השכונה כתוצאה בהפגזה של הליגיון הירדני, שהציב מסביב לעיר מרגמות ותותחים.

ההפגזה החלה מיד עם ראשית המלחמה ונמשכה עד שהוכרזה הפוגה. האוכל שחולק בין תושבי העיר חולק באמצעות תלושי מזון  שחולקו לתושבים. את ההספקה לעיר הביאו שיירות מאורגנות של הצבא הישראלי. את השיירות ליוו לוחמים  שהגנו עליהם מפני התקפות הערביות. שיירות אלו הגיעו לעיר מפעם לפעם ולא באופן סדיר כתוצאה מכך נוצר מחסום המזון שנמשך לעיתים שבוע או שבועיים .

במשפחתנו  היה נהוג לאסוף עשבי מאכל (כמו חובזה)  שממנה היו מכינים קציצות ותבשילים אחרים. למדתי כיצד לגדל עגבניות וירקות אחרים בשיטה הידרופונית. בשיטה זו, הזרעים הוכנסו למצע מעל אמבטיית מים שלתוכם הוספתי כימיקלים ששינו את תהליך הגדילה של העגבניות, שצמחו במהירות רבה ובכמות גדולה. מקור המזון הזה הלך לאיבוד כאשר פגעה מרגמה בחצר וניקבה את אמבטית המים בצורה שלא ניתנה לתיקון.

היציאה והכניסה לעיר לא התאפשרה וכדי לצאת ממנה היה צריך לקבל רישיון תנועה מהשלטונות. למעשה נשארנו בעיר ולא יצאנו ממנה כל תקופת המצור שנמשכה כשנה.

לאחר גמר אחת ההפוגות, נפגע ביתנו באופן ישיר מפגז מרגמה וחלק מהדירה נהרס לחלוטין. הרהיטים שהיו בחדר שנפגע, התרסקו לחלוטין. במשך המצור חיינו בחדר האחר של הדירה. כל פעם שהתחילה הפגזה ירדנו לקומה הראשונה, שם שהינו עד סיום ההפגזה.

ליד פתחי הכניסה לבית הוקם קיר מגן עשוי שקי חול. שיטה זו להגנה הופעלה בכל ירושלים ונבנתה על ידי התושבים. כאשר ההפגזות היו נפסקות היו התושבים יוצאים לרחוב לשחק, או כדי להתעדכן, ולקנות מזון תמורת קיצוב.

כמויות המזון היו קטנות מאוד והיה צורך לחלקן לכמויות קטנטנות כדי שיספיקו לכל המשפחה עד לקבל הקצבה הבאה.

כאשר הוכרזה שביתת נשק, היתה שמחה רבה בעיר ושקט ירד עליה. לאט לאט השתפרה אספקת המזון והמים בעיר. המים התחילו לזרום בברזים.

העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדנים כאשר העיר העתיקה נשארה בשליטת הירדנים ולנו לא היתה גישה אליה.

מצב זה התקיים עד מלחמת ששת הימים, שבה נכבשה העיר העתיקה על ידי צה"ל ושוחררה מידי הירדנים.

מקום הולדת סבי

סבא של סבא

סבי נולד בשנת 1943 בירושלים כבן בכור לסבא רבא יעקוב וסבתא רבתא צביה וגדל להיות סופר סתם .הוריו הגיעו לארץ מרוסיה  כאשר הסבתא רבתא גדלה בירושלים העתיקה וסבתא רבתא הגיעה ממשפחה מאוד הדוקה.סבא רבא היה אדם חילוני שבא כחלוץ והחזיק בדעתו כל ימי חייו .ולעומת זאת הרקע המשפחתי של סבתא רבתא, העיר ירושלים באותם שנים הייתה מאוחדת ובעיר העתיקה שבה גרו בעיקר ערבים  היה גם רוב יהודי סבתא רבא הייתה נוהגת לבצע את כל קניותיה  בעיר העתיקה וכתוצאה מכך למרות מוצאה מרוסיה היא דברה ערבית שוטפת זו שמשה אותה במגע יום יום עם הערבים הרבים שהיו בעיר וכבר באותם ימים ידעה להתמקח עם כל הסוחרים על מחירי הקניות שעשתה.

אביו של סבא

סבא רבא היה פועל בניין ובנינים רבים בירושלים נבנו בעזרתו .עם השנים סבא רבא הפך להיות מנהל עבודה בבניין והשתתף בבניית אחד הבתים הגדולים ביותר שנבנו בירושלים  בניין א.י.מ.ק.א. סבא גר בשכונת אכוה בירושלים שבאותם שנים לא הייתה שכונה דתית.  בגלל המצב הכלכלי של המשפחה סבא לא הלך לגן ובילה את ימיו במשחקים ברחוב הסמוך לביתו  בהשגחת אמו. סבא רבא נאלץ להתרחק מהמשפחה ולעבוד באיראן בבניית בתי זיקוק, כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה באותן שנים ובגלל אבטלה קשה ששררה  אז בארץ סבא רבא היה שולח את שכרו מדי חודש ומזה התקיימה המשפחה ושלמה חובות שהיו לה.

שהותו של סבא רבא באיראן נמשכה כ5 שנים ,כל אותו זמן גדלו סבא ואחיו בנימין ללא אבא בירושלים .בבית  שגרו הייתה להם דירה קטנטנה  וגם האמא  של סבתא רבא גרה יחד איתם כתוצאה מכך הייתה צפיפות רבה בדירה בדירה הקטנה ורוב הפעילות של סבא הייתה ברחוב.

היכרות וחתונה

בשנת 1955 שרתתי כחייל בחיל האוויר בבסיס תל נוף הנמצא ליד גדרה .באותן שנים הבסיס הזה אשר ננטש ע'י הבריטים כאשר הם עזבו את הארץ,ועבר לרשות חיל האוויר כאחד מהבסיסים החשובים שלו .

הימים היו ימי ראשיתו של חיל האוויר והרבה מן הפעולות שנעשו היו בסיס להקמתו של חיל אוויר חזק ומשוכלל שהיה בחזית הידע במדינת ישראל דאז .

מבחינה זו הייתי שותף פעיל להרבה פעולות שהתחילו אז והביאו את חיל האוויר לרמתו הנוכחית,כאשר חיל אוויר של היום נחשב לאחד הטובים בעולם.

בשנים הללו מספר המשרתים בבסיס תל נוף לא היה גדול וכל המשרתים בו הכירו זה את זה.

הם עילות החברתית שהתקיימה בחוגים שונים הייתה ערנית מאוד והביאה לגיבוש חברתי יוצא דופן של המשרתים בו.

גם אשתי לעתיד הצטרפה לבסיס תל נוף בתקופת שירותי אך ההכרות שלי איתה הייתה שטחית בלבד  חי הייתה אז סמלת ח''ן ומתפקידה היה לפקח על כל הבנות ששרתו בבסיס מבחינה פיקודית ומשמעתית .

כפי שהתברר לאחר מכן הינו שותפים בחוג לידיעת הארץ אשר קיים טיולים מודרכים בכל הארץ ולעיתים קרובות.

באחד הטיולים בגליל העליון המערבי הלכנו שנינו בערוץ נחל עמוד  שבו זרמו אז מים רבים לפני שסגרו את המעיינות המזינים אותו והשתמשו במימיהם  לצרכים חקלאיים ועירוניים, עם גידול האכולוסיה בגליל רוב המים הועברו בצינורות וחדלו לזרום בטבע .

כאשר הלכנו במים אני וחיה במים ראיתי שהיא מהלכת יחפה כל הזמן וכאשר שאלתי אותה לסיבת הדבר,נודע לי שחיה היא עולה חדשה שהגיעה ארצה בשנת 1948 וללא הוריה ונקלטה בקיבוץ מרחביה אשר באותן שנים קלטה עלייה של בני נוער כמו קיבוצים אחרים .

עד גיוסה לצבא למדה חיה במוסד החינוכי של קיבוץ מרחבה שם למדו גם בני הקיבוץ.

ההליכה היחפה הייתה פרי הרגל שחיה רחשה בקיבוץ ובעייני הליכה בוואדי זרוע אבנים וחצץ ללא נעליים היה אירוע יוצא דופן שמשך את תשומת לבי .

לאט לאט ההיכרות שלנו התרחבה ,נמשכה לאורך כל תקופת השירות בצבא וגם לאחר מכן.

כפי שקרה במקרים אחרים רבים העניין הזה הפך לחתונה.

החתונה נערכה במקום צנוע בכיכר דיזנגוף שבתל אביב  וכאשר החופה נערכה התברר שמרבית חברינו שהוזמנו לחתונה לא הגיעו בגלל מצב כוננות גבוה שהוכרז בצבא.

למרות זאת החתונה של אז קיימת עד היום וכתוצאה ממנה נולדו לנו שתי בנות אסנת ונעה,ומהן נולדו כל נכדינו יערה ,עמרי,נמרוד,לוטם,ונטע.

הסקנה היא שחתונה מפוארת אינה מובילה בהכרח בנישואים מאושרים וגם חתונה צנועה כמו שלנו אינה מובילה לפירוד,נראה שההפך הוא הנכון.

החיים בצבא

בשנת 1952 התגייסתי בגיל 18 לצבא לאחר שסיימתי בית ספר מקצועי בתחום מכניקה עדינה מאחר מתחום זה היה ייחודי באותן שנים ,גויסתי לחיל האוויר .

בביום הראשון לגיוסי הוצבתי בפרדס ברחובות כשומר בהלוויה של הנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן.

 לאחר שעברתי תירונות חיל רגלים שהייתה קשה וארוכה, הוצבתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר שהיה אז ממוקם  בחיפה.

בגמר קורס קצר של מכשירנות מטוסים , הוצבתי לשרת בבסיס תל נוף ביחידת החזקה למטוסים וציוד שעסקו באחזקה ברמה הגבוה ביותר.

אלה היו שנים ראשונות לקיומו של חיל האויר והרבה מן הפעולות שעשינו היו ראשוניות כיוון שלא היה מי שינחה אותנו או ילמד אותנו בצורה מסודרת בכל הקשור לנוהלי עבודה ותהליכים של החזקת ציוד תעופתי.

למדנו תוך כדי ביצוע העבודה בשיטה של ניסוי וטעיה , כאשר נעשו טעויות רבות ולאט לאט נבנתה מערכת החזקה שאנשיה היו מנוסים ומיומנים .

בשנת 1956 יצאתי להשתלמות מטעם חיל האוויר בחיל האוויר הבריטי ושם קיבלנו את היסודות של תורת התחזוקה של מטוסים וציוד תעופתי  .

יחד עם הגעת מטוסי הסילון הראשונים לחיל האוויר הוקמו,מעבודות תחזוקה משוכללות ונרכש ציוד בדיקה שאפשר לוודא שהציוד ששופץ אכן עומד בדרישות ומסוגל לבצע את משימות המטוסים.

כאשר הוחל ברכש מטוסי סילון מצרפת שהיתי פעמים רבות במפעלים צרפתיים מהם רכשנו ידע ,ציוד וחלקי חילוף .

בתקופה זו עברתי את מלחמת סיני שבה ישראל תקפה את מצרים בשיתוף עם אנגליה וצרפת ,וזאת כאשר המצרים הלאימו את תעלת סואץ אשר קישרה את השיט באוקיינוסים המזרחיים אל הים התיכון ואשר קיצרו באופן משמעותי את השיט לאנגלייה וצרפת .הגורם העיקרי להתערבות של אנגליה וצרפת היה שתעלת סואץ הייתה שייכת לחברה אנגלית ומעבר אוניות נפט לארצותיהם הופרע לישראל היה חשש שהלאמת התעלה תביא לסגירתה בפני שיט ישראלי,דבר שהתברר כנכון לאחר מכן .

כאשר הצרפתים הפסיקו לספק נשק לישראל התחילה תקופה של אספקת מטוסים ועוד ציוד אחר מארצות הברית.

הציוד האמריקאי היה הרבה יותר מתקדם מהציוד הצרפתי וכתוצאה מכך התחזק חיל האוויר הישראלי וצבר עוצמה רבה.

מבחינתי המעבר לציוד אמריקאי חייב השתלמויות בארצות הברית במפעלים שונים ובבסיסים שונים של חיל האוויר האמריקאי.

הציוד האמריקאי שהיה המתקדם מסוגו בעולם חייב בניית מעבודות ובתי מלאכה משוכללים, עבורם נרכש ציוד מעבדות יקר ומסובך.

תהליך רכישת הידע היה ארוך ובוצע בשלבים רבים תוך כדי ביקורי עבודה ר5בים בארצות הברית ועל ידי רכישת ידע רב במפעלים.

בשנים הללו עברתי קורס פיקוד ומטה של צה''ל והתחלתי את שירותי כקצין בדרגת סרן.

משירות בבסיס החזקה מרכזי של חיל האוויר עברתי לשרת במטה חיל האוויר ושם

הייתי אחראי על התקנת סימולטורים של מטוסי פאנטום וסקיי הוק.

סימולטורים אלה אפשרו אימון טייסים מתנאי מצב טיסה מסוכנים שלא ניתן היה לבצעם במטוסים באוויר .

אימון זה נועד ליידע ולאמן את הטייסים במצבי חירום אך גם בתהליכי טיסה רגילים כאשר המדריך בעמדת הסימולטור  יכול לעקוב אחרי כל פעולה של הטייס המתאמן ולתקן שגיאות שלא ניתן לתקנן בטיסה אמיתית .

לאחר מכן התמנתי לראש ענף שעסק בתקציב חיל האוויר בתשתיות שלא .

כאשר הועלתי לדרגת אלוף משנה מונתי למנהל המערך הלוגיסטי של חיל האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים ומתפקידי היה לבנותו מחדש כדי לתקן את כל הליקויים שהתגלו בו במהלך המלחמה.

הפעולות שנעשו היו הקמת מערכי מחסנים אוטומטיים ושכלול מערכי המחשב שתמכו במערך  הלוגיסטי ובפריסתו בחיל האוויר .

התפקיד הבא שלי היה כראש מחלקת מטוסים של חיל האוויר אשר היה אחראי על הנדסת האחזקה, רכש המטוסים החדשים וקליטתם בחיל האוויר. בשנת 1985 סיימתי את שירותי בחיל האוויר לאחר 31 שנות שירות.

סיפור מיחד מהחיים

אסנת כיום

כאשר נולדה בתי הבכורה  אסנת ,התברר לאחר מספר שנים כשהגיעה לגיל 16 בערך שיש לה מחלת כליות שגרמה לאובדן איטי מאוד אך מתמשך של הכליות .

בתחילה ולאחר שהתייעצנו עם רופאים רבים עברה אסנת ניתוח שהיה אמור להטיב את מצבה.אך למרבה הצער התוצאה במשך הזמן הייתה גרועה ומצבה הלך והדרדר .

נהלנו מאבק קשה מאוד באמצאות דיאטה בשיטות אחרות וכתוצאה מהן חלה הפסקה זמנית בהרעה של הכליות .

לאט לאט ובקשיים רבים עלה ביידנו להבין שאם ברצוננו למנוע מאסנת ייסורים רבים,עליה לעבור השתלת כליה.

תהליך זה קשה מכמה בחינות :

1.בחינה אחת היא הניתוח עצמו שאינו ניתוח כלל בעיקר.

2.היה קושי רב להשיג כליה וכאשר התור של תורמי כליה קטן ואילו כמות הנצרכים להשתלת כליה היה ארוך מאוד .

3.כדי למנוע מאסנת לעבור תהליכים קשים ולפני שמצבה יהיה רע היה עלינו לפתור את בעיית הכליה כדי שתוכל לעמוד בקשיי הניתוח הצפוי.

סבא וסבתא כיום

כאשר התברר לנו שהסיכוי להשגת כליה בזמן הקרוב או בכלל היה קלוש ביותר ,בדקנו מי מהמשפחה יוכל לתרום כליה לאסנת(כידוע לכל אדם יש 2 כליות וניתן לחיות חיים רגילים גם עם כליה אחת)

מבין המועמדים לתרומת כליה הייתה אמה של אסנת ואנכי.

לאחר בדיקות התאמה שבוצעו בבית החולים התברר שרק אשתי מתאימה לתרומת כליה לאחר התייעצות משפחתית החליטה אשתי  לתרום כליה לאסנת ללא היסוס.

במועד ביצוע הניתוח בבית החולים הייתי נוכח כאשר הכניסו את אשתי וגם את אסנת בזו אחר זו.

זה היה רגע קשה מאוד ומרגש מאוד כאשר חלק ניכר מהמשפחה הוכנס בו זמנית לחדר הניתוח.

לאחר מספר שעות הוציאו את אישתי שעברה כריתת כליה לחדר ההתאוששות וכמה שעות מאוחר יותר הוציאו את אסנת מחדר הניתוח כשהיא עטופה בצינורות מכשור רפואי רב.

תהליך ההתאוששות מהניתוחים של אשתי היה קצר אך כואב .

תהליך ההתאוששות של אסנת היה ארוך ומלוה ובקשיים רבים עד שסוף סוף יצאה מבית החולים במצב תקין.

האירוע הזה היה טראומתי מאוד עבורי ולא אשכח את התמונה של תחילת הניתוחים.

מהחתונה ועד היום

אחרי החתונה שנערכה בשנת 1959 אני וחיה קנינו דירה בתל אביב שהייתה ממוקמת בצפון תל אביב באזור שהיה מפותח באופן חלקי בלבד.

בשנים הללו עוד שירתתי בצבא בתחום התעופתי ולאחר שסיימתי את השירות בשנת 1985 עברתי לתחום האזרחי והתמנתי למפעל שעסק בייצור ציוד למטוסים שסופק לחברות אמריקאיות ולצבא האמריקאי.

בשנת 1964 נולדה בתנו הראשונה אסנת ,בשנת 1966 נולדה בתנו השנייה נעה.

בשנת 1967 נסענו כולנו להשתלמות בארצות הברית שם שהינו כשנה בערך .

ההשתלמות דרשה מאיתנו לנדוד למקומות שונים בכל רחבי ארצות הברית.

כשחזרנו לארץ הילדות הלכו לגנים ואני חזרתי לעבודתי בחיל האוויר .

עברו השנים, הילדות גדלו ואני התאקלמתי בעבודתי האזרחית.

אסנת התחתנה ועסקה בתחנוני נוף וגננות ונולדו לה בנות תאומות נטע ולוטם .

בתנו השנייה נעה  התחתנה גם היא ונולדו לה בת ראשונה יערה ותאומים ששמם עמרי ונמרוד.

נעה המשיכה בלימודים ולאחר השלמת תואר ראשון בזואולוגיה,עברה נעה לתחום הרפואה למדה מיקרוביולוגיה והשלימה תואר שני בדוקטורט.

בשנת 1998 עזבתי את תפקידי בחברה בה עבדתי ועברתי לחברה שעסקה בהקמת מערכות תנועה.במסגרת עבודה זו עסקתי בתכנון הכמה והפעלה של מערכת בקרת תנועה שהוקמה על נתיבי איילון עבודה זו חייבה שילוב של חברות שונות מחו''ל עם חברות ישראליות, תהליך שהיה מורכב וחייב תאום מקצועי ומנטלי.

הפרויקט הופעל בהצלחה לפני כשמונה שנים והא פועל עד היום.

לאחר שפרשתי לגמלאות אני עוסק גידול נכדים ודברים שונים שהזמן מאפשר לי לעשות.